חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965, חוקק בשנת 1965 והוא מהווה הסדר משפטי ספציפי בתוך דיני הנזיקין הדן בסוגיית חוק הוצאת דיבה ופרסום לשון הרע. לפני חקיקתו חלו דיני הנזיקין הכלליים, אשר הקשו על תובעים להוכיח את תביעתם בבית המשפט ופסיקת פיצוי. עם חקיקתו של חוק זה, הוטב המצב של אלו אשר ביקשו להגיש תביעת לשון הרע.
מהי לשון הרע
לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965, לשון הרע היא פרסום אשר עלול להשפיל אדם או תאגיד בעיני הציבור, לבזות אותו בשל מוגבלותו או מאפייניו ותכונותיו, או לפגוע במשרתו או בעיסוקו.
בהגדרתו חוק איסור לשון הרע לא מייחס חשיבות לאמיתות הפרסום. גם אם ההכפשות מציגות את האמת לכאורה, מדובר יכול הדבר להוות לשון הרע. עם זאת, ההגנה תוכל לטעון "אמת דיברתי" ובכך להשפיע על מידת הענישה או הפסיקה הפיצויית במשפט האזרחי או אף לקבל פטור מחבות אם מדובר למשל ב"אמת דיברתי" כאשר היה עניין ציבורי בפרסום.
אחריות ותרופות בגין פרסום לשון הרע והוצאת דיבה
כאשר אדם מפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע, והפרסום נעשה בפני שני בני אדם או יותר זולת הנפגע, תהיה זו עבירה פלילית ודין המפרסם יהיה עד שנת מאסר.
כאשר פרסום לשון הרע מתבצע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, תהיה זו עוולה אזרחית, ויחול על המפרסם הדין הנזיקי.
כמו כן, בית המשפט רשאי לחייב את הנתבע לשלם פיצוי ללא הוכחת נזק בגובה של עד 50,000 ש"ח (סכום צמוד למדד ועומד נכון לעת כתיבת שורות אלו על סך 68,000 ש"ח), בין אם מדובר בעוולה אזרחית ובין אם בעברה פלילית. במשפט אזרחי, בית המשפט יוכל לקבוע פיצוי שגובהו כפל הפיצוי – 100,000 ש"ח (136,000 ש"ח נכון לעת כתיבת שורות אלו), באם הוכח כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע.
חשוב להדגיש, כי הסכומים הנזכרים לעיל הינם סכומים סטאטוטוריים הנאמנים למועד חקיקתם (1998), והם צמודים למדד. נכון לעת כתיבת שורות אלו (אוקטובר 2011), המדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק בסך של כ- 68,000 ש"ח, וכפל הפיצוי נאמד ע"ס של 136,000 ש"ח.
בסעיף 8 ל- חוק איסור לשון הרע נקבע, כי במקרה של עבירת לשון הרע, הנפגע יכול להגיש קובלנה פלילית.
בית המשפט יכול לסייע בעוד סעדים, בנוסף לקביעת פיצוי או עונש, כגון מתן צו על איסור הפצת העותקים בהם נעשה פרסום לשון הרע או החרמתם, גם כאשר הם נמצאים ברשות אדם שלא היה צד במשפט. בית המשפט רשאי להורות לנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של ההכפשה המהווה לשון הרע או על פרסום מלא או חלקי של פסק הדין, בכל אחד משלבי הדיון (צו ביניים), בדרך שבה בית המשפט יקבע. כלומר, בית המשפט יכול להורות על היקף כתבה מתקנת בעתון, על מועד הפרסום וכד'.
כמו כן, בית המשפט אף יכול להטיל צו החרמה המונע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה.
כאשר מדובר בפרסום לשון הרע באמצעי התקשורת קיימת חבות פלילית ואזרחית של מביא הפרסום, עורך העתון, והגורם שהחליט בפועל על פרסום הכתבה. האחראי על אמצעי התקשורת ישא בחבות אזרחית.
עורך אמצעי התקשורת שקיים נגדו אישום פלילי בשל פרסום לשון הרע, יוכל לטעון להגנתו כי נקט באמצעים סבירים כדי למנוע פרסום לשון הרע או שלא ידע עליו.
במאמר הבא נדון בהגנות הנתונות לנתבע בתביעת לשון הרע: הגנות חוק איסור לשון הרע – אמת דיברתי, פרסומים מותרים, תום לב.
בפסק דין: אמיר צולנג נ' גון בן ארי וידיעות אחרונות, משרדנו ייצג את התובע, והוכרע כי הכתב גון בן ארי וידיעות אחרונות פרסמו כתבה מכפישה במזיד נגד התובע. טענות ההגנה של הנתבעים: אמת דיברתי, תום לב וכדומה, נידחו, ונקבע שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע.
האמור לעיל אינו מהווה חוות דעת משפטית. לייעוץ משפטי וחוות דעת ראשונית באם נתקלתם או נפגעתם מלשון הרע יש להיוועץ עם עו"ד מתמחה ב- חוק איסור לשון הרע
לקביעת פגישת ייעוץ עם עו"ד לשון הרע ממשרד עורכי דין גיא אופיר התקשרו: 03-5323650 או בדוא"ל: Office@ophirlaw.com.