יונתן ריבה (גיל ריבה) נ' שלומי בוצ'צ'ו וואלה! תקשורת בע"מ

בתי המשפט

פסק – דין

מבוא

 1.           בפניי תביעה לתשלום פיצויים בסך 250,000 ₪ בגין פגיעה בפרטיותו של התובע ובגין פרסום לשון הרע כלפיו.

 2.           התובע, יונתן ריבה, הוא בנו הקטין של גיל ריבה (להלן: "ריבה"), שהוא ידוען המוכר היטב בתחום תעשיית הבידור. הואיל וביום הגשת התביעה היה התובע בן חמש, הוגשה התביעה באמצעות הוריו, מכח היותם אפוטרופסים שלו.

              הנתבע 1, שלומי בוצ'צ'ו (להלן: "הנתבע") הוא צלם במקצועו מזה כעשרים שנה. אחד מעיסוקיו כצלם הוא בתחום צילומי ה"פפראצי", קרי, צילום ידוענים במהלך שגרת יומם הרגילה.

              הנתבעת 2, וואלה! תקשורת בע"מ (להלן: "הנתבעת"), היא חברה המפעילה אתר אינטרנט בשם "וואלה! סלבס", בו מתפרסמות ידיעות בנוגע לידוענים וכן מתפרסמים בו צילומי "פפראצי" של ידוענים.

3.           התביעה נסבה אודות שני ארועים בהם צולם התובע על ידי הנתבע במסגרת צילומי "פפראצי". הצילומים פורסמו באתר האינטרנט "וואלה! סלבס", של הנתבעת. הארוע הראשון התרחש ביום 4.4.2006 ברח' שינקין בתל אביב (להלן: "הארוע הראשון"). הארוע השני התרחש ביום 13.6.2006 ברח' יוחנן הסנדלר בתל אביב (להלן: "הארוע השני"). במועדים בהם בוצעו הצילומים, היה התובע בן ארבע וחצי. התביעה הוגשה בעילה של פגיעה בפרטיות ופרסום לשון הרע ביחס לשני הארועים, אך בסיכומיו זנח התובע את עילת התביעה של פגיעה בפרטיות בגין הארוע הראשון, כך שבגין ארוע זה נותרה על כנה אך ורק התביעה בגין פרסום לשון הרע.

4.           הואיל ועיקר המחלוקת העובדתית והמשפטית נסב דווקא אודות הארוע השני, נדון תחילה בתביעה המתייחסת לארוע זה, המאוחר יותר מבחינה כרונולוגית, ורק לאחר מכן נדון בתביעה המתייחסת לארוע הראשון.

הארוע השני

העובדות

5.           ביום 13.6.2006 בשעה 16:00 צעדו התובע, ריבה ויחזקאל ריבה, אביו של ריבה (להלן: "יחזקאל") ברח' יוחנן הסנדלר בתל אביב בדרכם חזרה מגן הילדים של התובע. באותה שעה נהג הנתבע במכוניתו ברח' בלפור, תוך כדי חיפוש אחר מקום חניה. מכאן ואילך חלוקים בעלי הדין באשר למה שהתרחש.

              ריבה ויחזקאל טוענים כי הנתבע צילם אותם בתחילה מתוך מכוניתו בעת שצעדו ברחוב. הצילום צורף כנספח א' לתצהיריהם (להלן: "צילום א' "). לטענתם, זהו הצילום הראשון מבין שלושת הצילומים שפורסמו באתר האינטרנט. ריבה, שלא היה מעוניין להצטלם, הרים את התובע על ידיו, פנה לאחור וצעד אל כניסה פרטית של אחד מבתי המגורים ברח' יוחנן הסנדלר, שם המתינו השניים עד שהנתבע יעזוב את המקום. הנתבע אכן המשיך בנסיעה, אך חזר רגלית כעבור מספר דקות וצילם את התובע כאשר ריבה מנסה להסתיר את פניו של התובע. הצילומים צורפו כנספחים ב' ו-ג' לתצהיריהם (להלן: "צילומים ב' ו-ג' "). בעת הארוע פנה ריבה אל הנתבע וביקשו לחדול מלצלם, ויחזקאל אף הציע לו כי יצלם אותו במקום את ריבה ואת התובע, אך לשוא. כל אותה שעה היה ברור כי התובע אינו רוצה להצטלם. הוא פחד, בכה וניסה להסתתר מהנתבע. לבסוף עזב  הנתבע את המקום.

              מנגד, הנתבע טוען כי שלושת הצילומים בוצעו מתוך מכוניתו, מבלי שהוא ייצא מתוכה. לדבריו, הצילום הראשון מבחינה כרונולוגית הוא צילום ג' דווקא, שצולם בעת שריבה עמד בכניסה לבית מגורים כאשר התובע מוחזק על ידיו. לאחר מכן המשיך הנתבע בנסיעתו כדי לחפש חניה ובמסגרת חיפושיו חזר לרח' יוחנן הסנדלר שכן לא מצא עדיין מקום חניה. כשהבחין בריבה ובתובע פעם נוספת, צילם את צילום ב' ולאחר מכן את צילום א', בו נראים ריבה, יחזקאל והתובע פוסעים בנחת ברחוב. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו רדף אחרי ריבה וכן מכחיש את הטענה לפיה ריבה או יחזקאל ביקשו ממנו לחדול מהצילומים.

6.           כל אחד מבעלי הדין הקדיש עמודים רבים בסיכומיו כדי לנסות ולהוכיח, בק"נ טעמים ונימוקים, מהו הסדר הכרונולוגי הנכון של הצילומים, תוך נסיון להצביע על סתירות, אי התאמות וחוסר הגיון בגרסתו של הצד שכנגד לגבי הסדר בו צולמו התמונות. לדידו של ריבה, לענין זה יש חשיבות כדי להוכיח את טענתו שהיה מדובר במרדף של הנתבע אחריו ואחרי התובע.

              הלכה למעשה, לא ניתן להכריע בענין זה. הצילומים בוצעו באמצעות מצלמה דיגיטלית, ולא נשמרו בכרטיס הזכרון של המצלמה. הנתבע העיד כי:

"לא שומרים לאורך זמן, כל סוף יום מוחקים ומתחיל יום חדש. הכרטיס מוגבל ולא יכול לשים אלפי תמונות, אלא X תמונות, צילמת וגמרת ויום חדש ומחקת." (ע' 83 לפרוטוקול).

ריבה עצמו הודה בתצהיר תשובות לשאלון, בשלב שקדם להגשת תצהירי העדות הראשית, כי אינו יודע מה היה הסדר הכרונולוגי של צילום התמונות (ראה תשובה לשאלה מס' 12). תמוה הדבר כיצד דווקא בשלב מאוחר יותר, בעת הגשת התצהירים, יכול היה לפתע לקבוע נחרצות באיזה סדר צולמו התמונות.

7.           לטעמי, השאלה היותר משמעותית היא האם הנתבע ביצע איזה מבין הצילומים לאחר שיצא מרכבו, כפי שטוענים ריבה ויחזקאל, או שמא הצילומים כולם בוצעו מתוך הרכב, כפי שטוען הנתבע. זאת, משום שאם הנתבע כלל לא טרח לצאת מרכבו לצורך ביצוע הצילומים, לא ניתן לומר כי הוא הטריד את התובע, כמשמעות המונח "הטרדה" בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

              ריבה ויחזקאל טוענים כי בעוד שצילום א' בוצע מתוך רכבו של הנתבע, הרי שצילומים ב' וג' בוצעו לאחר שהנתבע יצא מרכבו והתקרב אליהם. דא עקא, מחקירתו הנגדית של ריבה עלה באופן ברור כי הוא כלל לא הבחין בנתבע בעת שבוצעו צילומים ב' וג', שכן גבו היה מופנה אל הרחוב, אלא מדובר אך ורק בתחושה סובייקטיבית שלו שהנתבע נמצא מאחוריו:

              "הרגשתי אותו נוסע … הרגשתי שהוא עומד לרדוף אחריי … פחדתי שהוא מאחורינו … אין לי עיניים בגב. הבן שלי היה היסטרי והוא הגיב למשהו שהוא ראה, והפנים שלו לצד השני, והעינים בגב הם של הבן שלי והוא לא צריך לסבול משום דבר … אני לא שמעתי אותו, שמעתי את ג'וסי, הוא היה העיניים שלי לצורך הענין … הרגשתי. לא ראיתי … הוא יצא מהאוטו. אני לא ראיתי אבל הרגשתי שהוא יוצא" (ע' 49- 51 לפרוטוקול).

              ברור שתחושתו הסובייקטיבית של ריבה אינה יכולה להוות ראיה של ממש לכך שהנתבע אכן יצא מרכבו והתקרב אליו מאחור.

              אכן, גם יחזקאל  העיד בתצהירו כי צילומים ב' וג' בוצעו לאחר שהנתבע יצא מרכבו, אך אינני מוצא את עדותו משכנעת יותר או מהימנה יותר מעדותו של הנתבע, לפיה כלל לא טרח לצאת מרכבו לצורך ביצוע צילומים אלה, וכי גם צילומים ב' וג' בוצעו מתוך הרכב, בעת שנהג ברחוב כדי לחפש מקום חניה.

              בתצהירו של יחזקאל נמצאה פירכה מהותית, הגורעת מאוד ממשקלה של עדותו. בסעיף 10 לתצהירו הוא טען כי "בעת האירוע (ביצוע צילומים ב' וג'- ח.ב.] אני שמעתי מספר פעמים את גיל [ריבה- ח.ב.] מבקש מהצלם שלא לצלם …". דא עקא, מעדותו של ריבה כפי שפורטה לעיל, עלה כי ריבה כלל לא ראה את הנתבע במו עיניו, אלא אך ורק חשש שהוא נמצא מאחוריו. ברור איפוא כי ריבה כלל לא שוחח עם הנתבע וממילא יחזקאל לא יכול היה לשמוע את הפניה המתוארת בתצהירו. יחזקאל עצמו, בעת שנחקר על תצהירו, לא חזר על הטענה כאילו ריבה פנה אל הנתבע בבקשה שלא יצלם את בנו (ראה ע' 19- 20 לפרוטוקול). מכאן שלא היתה כל פניה של ריבה אל הנתבע, בניגוד גמור למה שנטען בס' 10 לתצהירו של יחזקאל.

              חיזוק לגרסתו של הנתבע לפיה כלל לא יצא מרכבו אני מוצא בעדותו לפיה כל הצילומים בוצעו ממרחק רב, תוך שימוש בזום של המצלמה:

              "רואים את זוית הצילום, רואים את הטשטוש של העלים, המרחק, כל צלם יכול לזהות לך בקלי קלות כשרואים שזה צולם במצלמה עם זום במרחק רב, זה לא עמדתי ליד האדם וצילמתי איתו וניהלתי איתו שיחה." (ע' 82 לפרוטוקול).

חיזוק נוסף לגרסתו של הנתבע לפיה כלל לא יצא מרכבו, מצוי בעדותו, לפיה ההזדמנות

לצלם את ריבה יחד עם בנו לא היתה אטרקציה כל כך משמעותית שהיתה גורמת לו לטרוח ולצאת מרכבו כדי לבצע את הצילומים ממרחק קרוב יותר. במהלך המשפט התברר כי קיימים יחסי גומלין בין צלמי הפפראצי בישראל לבין הידוענים המקומיים, שפעמים רבות פשוט מזמינים את צילומי הפפראצי ומתאמים את המועד והזמן עם הצלם לשם ביצוע הצילומים. בנוסף, קיימים מספר מוקדים בתל אביב שם נוהגים להתכנס צלמי הפפראצי, והידוענים מגיעים לשם ביודעין, מתוך הנחה ואולי אף תקווה כי יצולמו. כדברי הנתבע:

"הם אומנים והם צמאים לזה וחיים מזה, ובונים על זה קריירה לשמה" (ע' 78 לפרוטוקול)

מחומר הראיות עולה כי הדעה הרווחת לפיה צלמי פפראצי נדרשים לנהל מרדף של ממש אחר הידוענים נכונה רק כאשר מדובר בידוענים בעלי שם עולמי, כגון שחקנים זרים מפורסמים המגיעים לישראל (למשל, בעת הגעתו לישראל של השחקן ליאונרדו דקפריו, שכרה הנתבעת מסוק עבור הנתבע, לשם השגת צילומים של השחקן- ע' 77 לפרוטוקול). שונה הדבר בקשר לידוענים המקומיים הנמנים על תעשיית הבידור, לגביהם אין כל צורך לנהל מרדף על מנת לצלמם, באשר לאלה ישנו בדרך כלל אינטרס מובהק להישאר בתודעת הציבור. העיד על כך הנתבע:

              "לא צריך להתאמץ, יש מוקד שבאים אליו ומצלמים … בשביל גיל לא יצאתי מהמכונית, יש גבול, נשארתי במכונית וצילמתי אותו" (ע' 77 לפרוטוקול).

              גם העד ברק פכטר, צלם פפראצי בעצמו, העיד כי ריבה אינו נמנה על הידוענים שכדי לצלמם היה טורח להמתין ליד ביתם וכי "יש סלב שהם יותר מעניינים ובעיקר הצעירים יותר … הנשואים ועם הילדים פחות אלא אם כן יש סיטואציה מעניינת כמו לידה" (ע' 39 לפרוטוקול).

סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי הנתבע אכן טרח בכלל לצאת מרכבו כדי לצלם את הצילומים ב' וג'.

האם התרחשה פגיעה בפרטיותו של התובע?

8.           התובע טוען כי הנתבע פגע בפרטיותו, לפי מספר חלופות המפורטות בס' 2 לחוק הגנת הפרטיות. נדון בטענות אלה להלן.

9.           התובע טוען כי התרחשה פגיעה בפרטיותו לפי ס' 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא:

              "בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת".

              מכאן שקיימות שתי חלופות לפגיעה בפרטיות לפי סעיף משנה זה: בילוש או התחקות העלולים להטריד, או הטרדה אחרת.

המונח "התחקות" מוגדר במילון אבן שושן באופן הבא: "הליכה בעקבות, חקירה ודרישה, חיפוש אחרי". במקרה דנן, ברור כי הנתבע לא בלש ולא התחקה אחר התובע, אלא פגש בו בדרך מקרה, בעת שחיפש חניה למקום רכבו. גם אם אניח לצורך הענין כי הנתבע חזר רגלית לזירת הארוע כדי לצלם את הצילומים ב' וג' (ואיני קובע כי כך אכן קרה), אין המדובר בהתחקות אחר התובע, שכן מדובר בהתרחשות חד פעמית, שנמשכה לכל היותר דקות ספורות. אינני סבור כי כאשר אדם פוגש בדרך מקרה אדם אחר, ולאחר מכן מחנה את רכבו כדי לפגוש פעם נוספת את אותו אדם, מדובר בהתחקות כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות. ברור גם כי לא ניתן לתאר את שהתרחש בתור "מרדף", שכן הנתבע לא רדף אחר התובע אלא לכל היותר חזר, בין ברכבו ובין באופן רגלי, למקום בו פגש לראשונה את התובע. אפילו לפי עדותו של יחזקאל, אין המדובר במרדף של הנתבע אחר התובע, שכן לדבריו, לאחר המפגש הראשוני בין התובע לנתבע, נסע הנתבע מהמקום וחלפו שתיים או שלוש דקות עד שהגיע רגלית: "אחרי שצילם נסע קדימה לבלפור ואז הלכתי לגיל … [הנתבע הגיע שוב אחרי] לא הרבה, 2 או 3 דקות … או עשה סיבוב, או החנה בבלפור וחזר ברגל".  (ע' 20 לפרוטוקול). הואיל ולא קיים רצף בין המפגש הראשון לבין המפגש השני, אין המדובר במרדף.

מכאן שלא התקיימה החלופה הראשונה של סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות.

10.         האם התנהגותו של הנתבע עולה כדי "הטרדה אחרת" לפי החלופה השניה של סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות?

המונח "הטרדה אחרת" אינו מוגדר בחוק הגנת הפרטיות, וכל אימת שהשאלה הועמדה למבחן, ניתנה לה תשובה על פי נסיבותיו המיוחדות של אותו ארוע שעמד על הפרק. בפרשת ד"נ 9/83 בית הדין הצבאי לערעורים נ' ועקנין, פ"ד מב(3) 837, 851 נקבע כי צעידה גלויה והפגנתית אחר אדם באופן שעלול להדיר אותו משלוותו ומהרגשת הבטחון האישי שלו, עולה כדי "הטרדה אחרת". הוא הדין בהצבת משמרת צמודה ליד ביתו של אדם. גם הפגנה בת שעתיים ליד ביתו הפרטי של איש ציבור נחשבת ל"הטרדה אחרת" (בג"צ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים פ"ד מח(2) 456, 485). ענין לנו איפוא בפעולה הנמשכת לאורך זמן, ולא בפעולה חד פעמית הנמשכת שניות ספורות.

בעניננו, שונים הם פני הדברים.

מדובר בשני ארועים שכל אחד מהם ארך מספר שניות, ובין ארוע אחד לשני חלפו דקות בודדות. לא נסתרה טענתו של הנתבע כי הצילומים כולם בוצעו מתוך רכבו. לטעמי, צילום של אדם מתוך רכב חונה אינו יכול להחשב להטרדה כמשמעה בחוק הגנת הפרטיות.

גם יתר נסיבות הענין תומכות במסקנה שאין המדובר בהטרדה אחרת. הוכח כי ריבה כלל לא שוחח עם הנתבע ולא ביקש ממנו לחדול מהצילומים. לכל היותר, מי שפנה אל הנתבע היה יחזקאל, שלפי עדותו, הציע לנתבע לצלם אותו במקום את התובע (הנתבע מכחיש כי היתה פניה כזו מצידו של יחזקאל), אך ברור כי מדובר באמירה שנאמרה בבדיחות הדעת.

              גם אם אניח כי ריבה הפנה את גבו אל הנתבע לאחר שצולם צילום א' ובטרם צולמו צילומים ב' וג', והחל לחזור על עקבותיו, כנטען על ידו, אין המדובר בהפגנה ברורה ומפורשת של התנגדות לביצוע הצילומים, שכן הנתבע לא אמור היה לדעת שהבחינו בו ושסיבת הפניה לאחור היא בעטיו. על כן, הנתבע לא יכול היה לדעת כי המשך ביצוע הצילומים הוא למורת רוחו של ריבה.

              ולבסוף, גם אם התובע הוטרד קלות מן הארוע בצורה כזו או אחרת, אני סבור כי מדובר בפגיעה שאין בה ממש, כאמור בס' 6 לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש." התובע עצמו לא העיד בפניי, מן הסתם מפאת גילו הצעיר, ולכן לא ניתן להתרשם מכלי ראשון האם אכן נפגע מחמת העובדה שצולם. יחד עם זאת, אני מתרשם כי האופן בו הוצגה תגובתו לצילומים על ידי ריבה ויחזקאל – ולפיו התובע היה מפוחד ואף פרץ בבכי- לוקה בהגזמה רבה, שכן אין זה מתקבל על הדעת שילד בן ארבע וחצי יושפע כל כך לרעה מחמת העובדה שצלם אלמוני מצלם אותו אגב הליכתו ברחוב, כשהוא לצדו של אביו וסבו. מה שנתפס אצל מבוגר כפגיעה בפרטיותו, לא בהכרח נתפס באופן כזה אצל ילד רך בשנים, ואין מקום להשליך מתחושת הפגיעה בפרטיות שחש ההורה,  על התחושה שחש ילדו. גם מתוך התבוננות בצילומים לא ניתן לקבוע כי מדובר בילד מפוחד או בילד בוכה. בצילום א' ניתן להבחין בתובע פוסע בנחת לצד אביו וסבו. בצילום ב' נשקף ראשו של התובע מעבר לכתפו של אביו, העומד כשגבו מופנה למצלמה. לא ניכרת בהבעת פניו מצוקה כלשהי והוא מישיר מבטו לכיוון המצלמה. בצילום ג' שוב נשקף ראשו של התובע מעבר לכתפו של אביו, אך מבטו מופנה הצידה. גם כאן, לא ניכרת מצוקה כלשהי על פניו וספק בכלל אם הבחין בצלם בעת שצולמה התמונה, שאם לא כן, מן הסתם באופן טבעי הוא היה מביט לכיוונו של הצלם.

              על כן, ככל שהיתה כאן הטרדה כלשהי, הרי שלא היתה בה פגיעה של ממש בתובע.

11.         התובע טוען כי התקיימה פגיעה בפרטיותו לפי ס' 2(3) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא:

              "צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".

              אין חולק שצילום א' צולם ברשות הרבים, שכן הוא נעשה כאשר התובע צועד במעלה רח' יוחנן הסנדלר, מקום שהוא לכל הדעות רשות הרבים. המחלוקת היא לגבי צילומים ב' וג'. התובע טוען כי אלה צולמו ב"מקום מסתור" תוך נסיון של ריבה למצוא מפלט מפני הנתבע.

              עיון בעותק המוגדל של צילום ב' (מוצג ת/9) מגלה כי גם צילום זה נעשה ברשות הרבים, קרי, בעיבורו של הרחוב. ניתן להיווכח מצד שמאל של הצילום ברכבים חונים, התובע ואביו עומדים מימין לרכבים ובצמוד אליהם, ומימינם עומדת אישה המשוחחת עם דמות בלתי מזוהה. ברור איפוא כי גם צילום זה נעשה ברחוב, אף אם אניח כי הצילום נעשה בזמן שריבה ניסה להרחיק עצמו מן המצלמה.

              גדר הספק היחיד הוא לגבי צילום ג' (מוצג ת/10). בצילום זה ניתן להיווכח כי ריבה עומד עם פניו לכיוון דלת הנעולה במנעול תלייה. בשל זווית הצילום, לא ברור מהו המרחק של ריבה מן הדלת אך הרושם הוא שמדובר במרחק קרוב. לטענתו של ריבה, מדובר בכניסה פרטית לאחד הבתים ברח' יוחנן הסנדלר.

              עמדת הפסיקה היא שרשות היחיד אינה כוללת אך ורק את בית מגוריו של הנפגע:

"כאמור, השימוש וההקשר ב"רשות" ישליכו על סיווגה כרשות יחיד או רשות רבים, וכאמור רשות היחיד, לצורך חוק הגנת הפרטיות, אינה אמורה לכלול אך ורק את ד' אמות ביתו של הנפגע, המקום בו הוא מתגורר, המצוי, אם לא בבעלותו, כי אז לפחות בחזקתו. מן הראוי להעניק למושג זה משמעות רחבה שתהלום את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות. מעמד זה משליך על הזכות גם במובנה האופקי דהיינו הזכות תשתרע על פני יריעה רחבה."

               בש"א (י-ם) 7499/04 יגאל עמיר נ' ערוץ 10 (2004)  – פורסם בנבו.

              כך, בק"פ (שלום ת"א) 107/98 – ד"ר יוהנה שיפר נ' אלון רון, נקבע כי לובי של בנין אינו רשות הרבים אלא הוא בבחינת "רשות היחידים".

מאידך, בעניננו אין עסקינן בצילום שנעשה בתוך לובי של בנין, או בתוך מתחם סגור אחר, אלא על שביל המהווה את הכניסה לבנין מגורים, הפתוח לכל, כולל לנתבע. אל מול ההגנה על פרטיותו של התובע, יש להגן גם על חופש העיסוק והביטוי של הנתבע כצלם, ועל זכותו לצלם במקומות שאינם בבחינת רשות היחיד.  מדובר בבנין מגורים שהכניסה אליו אינה מתוחמת באמצעות שער כניסה, ועל כן כשם שריבה היה זכאי להמצא שם, כך גם הנתבע היה זכאי להמצא שם. העובדה שהנתבע פיזית לא שהה במקום, אלא רק צילם מרחוק את המקום, אינה משנה. ההגיון בהגנה על פרטיותו של אדם הנמצא ברשות היחיד הוא שברשות היחיד קיים לאדם יסוד סביר להניח שפרטיותו תישמר. רציונל כזה אינו מתקיים כאשר אותו אדם נמצא בשביל פתוח המוביל אל בנין, והוא חשוף לעין כל. לאותו אדם אין יסוד סביר להניח כי במקום כזה, הגלוי לעין כל, פרטיותו תישמר.

לפיכך, אינני מקבל את הטענה כי צילום ג' נעשה ברשות היחיד.

12.         התובע טוען כי התקיימה פגיעה בפרטיותו לפי ס' 2(4) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא:

              "פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו".

              עיון בצילומים מגלה כי אין בהם דבר העלול להשפיל את התובע או לבזותו. כפי שצויין קודם, לא ניתן לקבוע כי מדובר בילד מפוחד או בילד בוכה. בצילום א' ניתן להבחין בתובע פוסע בנחת ברחוב. בצילום ב', בו נשקף ראשו של התובע מעבר לכתפו של אביו, לא ניכרת בהבעת פניו מצוקה כלשהי. בצילום ג' שוב נשקף ראשו של התובע מעבר לכתפו של אביו, וגם כאן, לא ניכרת מצוקה כלשהי על פניו. הנסיון לקשור את עיתוי הפרסום של הצילומים לסכסוך מסחרי בין ריבה לבין בית עסק הקשור למשפחת הנתבע, דחוק על פניו, בלתי משכנע וגם אינו רלבנטי לענין סעיף 2(4) לחוק הגנת הפרטיות.

              לפיכך יש לדחות טענה זו של התובע.

13.         התובע טוען כי התקיימה פגיעה בפרטיותו לפי ס' 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע כי פגיעה בפרטיות היא:

              "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח".

              התובע טוען כי הפרסום נעשה לשם רווחיה של הנתבעת, שכל עיסוקה הוא בפרסום תמונות של ידוענים.

              בענין זה מקובלת עליי טענתם של הנתבעים לפיה יש לפרש באופן מצמצם את הוראת סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות כך שהיא תחול רק כאשר הפגיעה בפרטיות של הנפגע, לא רק שנעשתה לשם השגת רווח על ידי הפוגע, אלא שבנוסף לכך, היא מנעה מהנפגע טובת הנאה כלכלית שיכול היה להשיג לעצמו, שאם לא כן, כל פרסום של צילום בעיתון ייחשב כפגיעה בפרטיות של המצולם, שהרי עיתונים נמכרים למטרת רווח. בעניננו, הפרסום לא מנע מהתובע טובת הנאה כלכלית כלשהי.

בנוסף, נפסק כי נדרש נזק נפשי, לא פחות מכך, על מנת שפרסום כזה ייחשב לפגיעה בפרטיות:

"פרטיותו של האדם נפגעת בשל השימוש בשמו למטרות רווח בלי שניתנה לשם כך הסכמתו מקום שבו שימוש שכזה גורם לו לנזק נפשי. כבר אמרנו כי נזק שכזה איננו יכול להתקיים מקום שבו הידוען עצמו עושה שימוש מסחרי בשמו, וכל מעייניו בקבלת התמורה הכספית בגין שימוש זה. אך אין בכך כדי לומר כי לסעיף 2(6) לא תהא לעולם נפקות באשר לידוענים. ישנם למשל ידוענים המתנגדים באופן עקרוני לעשיית שימוש מסחרי בשמם. אלה נמנעים מלהתיר שימוש מסחרי בשמם, תהא אשר תהא התמורה הכספית אשר תוצע להם. עבורם השימוש המסחרי פוגע בתדמיתם ומסב להם נזק רגשי אמיתי. הם עשויים לראות בשימוש הפרסומי בדמותם משום בגידה בערכים שהם מאמינים בהם."

              ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד (2004)  – פורסם בנבו.

              לא שוכנעתי כי במקרה דנן נגרם לתובע נזק נפשי כלשהו.

              לבסוף, אשוב ואציין כי גם אם הייתי מוכן להניח כי היתה פגיעה מסויימת בתובע, הרי שבנסיבות הענין, מדובר בפגיעה קלה שאין בה ממש, ולכן, לפי ס' 6 לחוק הגנת הפרטיות, אין היא מהווה בסיס לתביעה.

14.         לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה לא נפגעה פרטיותו של התובע, ואם נפגעה, הרי שמדובר לכל היותר בפגיעה של מה בכך שאינה מהווה בסיס לתביעה לפי חוק הגנת הפרטיות, אין לי צורך לדון בטענות הנכבדות שמעלים הצדדים במסגרת הדיון בשאלה האם עומדות לנתבעים ההגנות המפורטות בס' 18 לחוק הגנת הפרטיות, כגון, טענת הנתבעים לפיה לא רק הידוען הוא דמות ציבורית, אלא גם בנו של הידוען. אין גם צורך לדון בשאלה האם העובדה שריבה עצמו פרסם לאורך זמן טור בעיתון מסחרי, ובו תיאר ארועים שונים מחייו של התובע, הפכה את התובע לדמות ציבורית העומדת בפני עצמה.

15.         בשולי הדברים אציין כי חוק הגנת הפרטיות אינו אוסר על צילומו של קטין ברשות הרבים. לטעמי, יש טעם לפגם בצילום כזה, בלא לקבל על כך את הסכמת הוריו של הקטין, שכן קטין ראוי להגנה מיוחדת וגבוהה מזו של מי שאיננו קטין, בכל הנוגע לשמירה על פרטיותו. גם ילדיהם של ידוענים ראויים להגנה כזו, גם אם שלא בטובתם הם מעוררים את סקרנותם של אמצעי התקשורת בשל מעמדם התקשורתי של הוריהם, וגם אם ישנם מקרים, כפי שנטען בפניי לגבי ידוענים אחרים, בהם הידוענים עצמם מעורבים בהזמנת צילומי הפפראצי שלהם ושל בני משפחתם. דא עקא, זהו ענין למחוקק לענות בו, ואל לו לבית המשפט להשיג את גבולו של המחוקק בדרך של חקיקה שיפוטית.

האם פרסום הצילומים מהווה פרסום לשון הרע?

16.         התובע טוען כי פרסום הצילומים, והטקסט שנלווה לצילומים, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהתמונות מציגות אותו בסיטואציה מביכה ולא מחמיאה ומשום שהטקסט לצד התמונות הוא פוגעני.

17.         לפי ס' 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"), לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם, או לבזות אדם, או לפגוע במשרתו.

              אינני סבור כי הצילומים עצמם מהווים פרסום לשון הרע נגד התובע. כפי שהוסבר קודם, אין מדובר בצילומים משפילים או מביכים מבחינתו של התובע, ואין הוא מוצג בהם באופן שעלול לעורר לעג כלפיו.

18.         האם המלל שנלווה לצילומים מהווה לשון הרע נגד התובע?

מתחת לצילום א' נכתב המלל התמוה הבא:

              "קבלו פפראצי של מנהיג להקת שפתיים, גיל ריבה, שיצא למסע פלוס ג'וסי וסבא. בעידן בו וואלה! סלבס ממציאה את מושג הדוגמנישטח (דוגמניות שמגישות בשטח), אין מקום לאותן דוגמגישות שמיוחסות לבלונדיני שהוציא אותן מארון. בוצ'צ'ו אומר שאם לוחצים- יוצא סיליקון בטעם ריבה."

              מתחת לצילום ב' נרשם:

"גורי, התפטר ! לא רוצים אותך יותר!"

מתחת לצילום ג' נרשם:

"שליין לא גר פה יותר".

יצויין כי התובע עצמו הודה בכתב התביעה שלא ניתן להבין את משמעותו של המלל, שנועד, בלא הצלחה יתירה, להיות מלל הומוריסטי. רק בסיכומיו של התובע נעשה לראשונה נסיון דחוק ובלתי משכנע להסביר למה בדיוק התכוון הכותב. ואכן, קיימים חלקים במלל זה שמובנים ככל הנראה רק למי שחיבר אותו. הנתבעת נמנעה מלזמן לעדות את עורך המדור "וואלה! סלבס", שהוא לבדו היה זה שניסח את הכיתוב מתחת לתמונות, אך אין בכך כל רבותא, שכן המבחן לענין קיומה או אי קיומה של לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי- כיצד נתפס הפרסום אצל האדם הסביר- ואין חשיבות לכוונתו של המחבר:

"גם בעניין זה, כמו בעניין פרשנות הפרסום, אימצה הפסיקה את המבחן האובייקטיבי, וקבעה, כי פרסום ייחשב כ"לשון הרע" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, רק אם ייתפש ככזה על ידי האדם הסביר. בחירה זו בקנה מידה אובייקטיבי נובעת מכך שהחוק מגן על "זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו". לפיכך אין כל חשיבות לשאלה, האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע. באותה מידה אין גם כל חשיבות לשאלה, האם הפרסום נתפש כפוגע בעיני הנפגע…"

(א' שנהר, דיני לשון הרע, ע' 122).

כאשר מבחינה אובייקטיבית, לא ניתן להבין מה היתה כוונתו של המפרסם, ממילא לא ניתן לקבוע כי הפרסום מהווה לשון הרע. בעניננו, מרבית הכיתוב אינו מובן, וממילא אין המדובר בלשון הרע.

עם זאת, ברור שחלקים מסויימים מתוך מלל תמוה זה נועדו ללעוג לריבה, בין השאר בקשר לצורתן של שפתיו והסיבה המשוערת לכך (אליבא דכותב המלל). דא עקא, איני רואה כיצד מלל זה עלול לפגוע כהוא זה בתובע. נזכיר כי עסקינן בתביעתו של התובע, ולא בתביעתו של ריבה.

19.         סיכומו של הדבר, הצילומים א', ב' וג', כמו גם המלל שנלווה אליהם, אינם מהווים פרסום לשון הרע.

              לפיכך, דין התביעה בגין הארוע השני, להדחות.

הארוע הראשון

20.         הארוע הראשון התרחש ביום 4.4.2006 ברח' שינקין פינת רח' מלצ'ט בתל אביב. הנתבע צילם את התובע יחד עם אימו ואביו, בעת שאכל סוכריה. הצילום נעשה מרחוק, בעת שהנתבע עמד מעברו האחר של הכביש. באחד הצילומים ניתן להבחין כי אימו של התובע, רונית ריבה, מחייכת אל המצלמה, כך שברור כי היא לא הביעה כל התנגדות לצילומים. הצילומים פורסמו באתר האינטרנט "וואלה! סלבס" של הנתבעת.

              כפי שצויין קודם, התובע זנח את טענתו המקורית לפיה הצילומים שצולמו במסגרת הארוע הראשון היוו פגיעה בפרטיותו, אך עמד על הטענה כי הכיתוב שנלווה אליהם מהווה לשון הרע.

21.         וכך נכתב לצד הצילומים מן הארוע הראשון:

              "קבלו פפראצי עסיסי של בוצ'צ'ו ובו הזוג גיל ורונית ריבה- זק לוקחים את בייבי ג'וסי טרטל ריבה, שבעברית מוגבלת מתורגם לצב הריבה העסיסי, כאילו היה עוד ממרח על הסנדוויץ' לבצפר. פרס הורי השנה או משחק מכור- אתם מחליטים. הגדילו (יותר מדי לחיצות והשפתיים מתפוצצות)."

22.         יצויין כי לגבי מלל זה נכתב בס' 25 לכתב התביעה כי "התמונות הנוספות פורסמו בלוויית כיתוב פוגעני ומעליב, שאף שלא ניתן לרדת לסוף דעת כותבו, ברור לגמרי שהוא לא נועד לפרגן לתובע, כי אם להעליבו ולהשפילו."

              הנתבעים טוענים כי לנוכח האמור בס' 25 לכתב התביעה, לא ניתן כיום לנסות ולפרש את הדברים שכן מדובר בהרחבת חזית. אינני מקבל טענה זו. בכתב התביעה נטען מפורשות כי מדובר בכיתוב פוגעני ומעליב, ולכן הטענה לפיה הפרסום מהווה לשון הרע אינה הרחבת חזית ויש לדון בה לגופה.

23.         לגופו של ענין, מדובר בכיתוב המתיימר להיות היתולי, המבוסס כביכול על תרגום שמו של התובע לעברית, שכן כעולה מעדותו של ריבה, שמו של התובע בתעודת הזיהוי שלו הוא "ג'וסי טרטל יונתן ריבה" (ע' 55 לפרוטוקול). שמו המלא של התובע התפרסם ברבים, בעקבות מדור שכתב ריבה, ושמו "בשם האב", ובו תיאר ארועים שונים הקשורים לתובע מאז לידתו. גם כאן, הכיתוב מכוון בראש ובראשונה ללעוג להוריו של התובע (שכביכול נחשדים כאילו הם משחקים משחק מכור של הורים מסורים), כמו גם לצורת שפתיו של ריבה (שכביכול עלולות להתפוצץ אם ילחצו על העכבר), ולא לתובע. הפגיעה בתובע בקטע זה מתמקדת בשניים: בתרגום שמו לעברית, וכן בהשוואתו הנלוזה לממרח על סנדביץ'. מדובר בהומור רדוד למדיי, אך חוש הומור רדוד, הוא כשלעצמו אינו מהווה בסיס לתביעה משפטית.

24.         אינני סבור כי פרסומים הומוריסטיים באים בגדרו של חוק איסור לשון הרע, גם אם יש בהם כדי להעליב, שכן הקורא פרסומים כאלה מבין היטב כי מדובר בכיתוב הומוריסטי ומתייחס אליהם בהתאם.

              ראה לענין זה את ע"א 4534/02 – רשת שוקן בע"מ נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558 , 567-568 (2004), שם נפסק כי:

"מבחינה פרשנית, המשקל של חופש הביטוי מתחזק כאשר עסקינן בביטוי כגון ביקורת, סאטירה, פרודיה, טור דעות, שמטרתו בעיקר לעורר ויכוח ציבורי, אך הוא חף מיומרה להציג אמת עובדתית. כאשר מדובר בהבעת דעה מסוג זה, הגבלת חופש הביטוי פוגעת בצורה קשה בקיומו של "שוק רעיונות" חופשי, בצורך להגשמה עצמית ובלב ליבו של השיח הדמוקרטי. סאטירה, לשם הדוגמא, בהיותה צורת ביטוי בוטה ועוקצנית, נועדה לעורר פרובוקציה, להתריס ולעיתים אף להתסיס על מנת ליצור דיון ציבורי … מטבע הדברים, סאטירה נוקטת לשון הגזמה, ונעזרת באמצעים אמנותיים כגון משל, אליגוריה ומטאפורות בוטות … החשש לפגיעה בשמו הטוב של אדם נחלש במידת מה, כיוון שהקורא הסביר מבין שייחוס תכונות נובע מהתרשמות של המפרסם ואינו אבסולוטי." (ההדגשה אינה במקור)

              על כן:

              "אם כך, בעת ניתוח פרסום, יש לעמוד כשלב ראשון, על מובנו של הביטוי; המשמעות הטמונה בו. יש לשלוף מתוך הביטוי את פרשנותו הסבירה, ולברר האם מדובר בביטוי הגורם להשפלת אדם פלוני בעיני האדם הסביר. כאשר מדובר בביטוי ציורי, סאטירי או פרודי, משימה זו מורכבת. מטבע הדברים, ביטויים אלה נעזרים בלשון ציורית, במוטיבים, בהגזמה ובעיוות המציאות עד כדי גיחוך. פירוש מילולי של הביטוי יוביל למסקנות מוטעות, כיוון שהוא מפשיט מן הביטוי את אופיו  המטאפורי … לכן, יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים, לפי הקשרן תוך התחשבות באופיו של הז'אנר, ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. יחד עם זאת, כאשר בית המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות לפיה הביטוי אינו מהווה לשון הרע." (שם) (ההדגשה אינה במקור)

אכן, כאשר הסאטירה מכוונת גם כלפי ילד בן ארבע וחצי, היא אינה מקדמת כהוא זה דיון ציבורי הראוי להגנה, זולת הדיון ברמתו הנמוכה של הפרסום, אך עדיין, בשים לב לכך שמדובר במדור היתולי (או המתיימר להיות היתולי), לא קיים חשש ממשי לפגיעה בשמו הטוב של הילד, אלא דווקא בשמו הטוב של המפרסם, שנוהג בדרך בלתי ראויה שכזו.

25.         מכל מקום, גם אם הייתי מניח כי מדובר בפרסום לשון הרע אודות התובע, הרי שבנסיבות הענין, בשים לב לכך שהפרסום נעשה במדור המתיימר להיות מדור היתולי,  מדובר במעשה של מה בכך כהגדרתו בס' 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כי לא יראו כעוולה מעשה שאדם בר דעת ומזג רגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך. ודוק: הוראת ס' 4 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] חלה על חוק איסור לשון הרע מכוחו של ס' 7 לחוק איסור לשון הרע.

26.         סיכומו של דבר, הדברים שנכתבו לצד הצילומים מן הארוע הראשון, חרף אופיים הנלוז, אינם מהווים פרסום לשון הרע.

סוף דבר

27.         מכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית.

              אינני עושה צו להוצאות, הן משום שקיים טעם לפגם בצילומו של התובע בלא לקבל על כך את הסכמת הוריו, והן בשל התוכן הראוי לגנאי של המלל המתייחס לתובע ליד הצילומים מן הארוע הראשון.

28.         המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א בחשון, תשס"ט (19 בנובמבר 2008), בהעדר הצדדים הנ"ל.

5129371

54678313

חגי ברנר 54678313-59627/06