בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה מסחררת בטכנולוגיות של בינה מלאכותית, ובפרט בתחום של למידת מכונה עמוקה.
אלגוריתמים מתוחכמים מסוגלים כיום לייצר באופן עצמאי טקסטים, תמונות, מוזיקה ואמנות חזותית מגוונת.
אך האם ניתן להעניק זכויות יוצרים על תוצרים אלה, כאשר התהליך מבוסס על שימוש בחומרי גלם קיימים שכבר מוגנים בזכויות יוצרים?
זו שאלה מורכבת עם השלכות משפטיות ואתיות רבות.
הבעיה נעוצה בעובדה שמודלים של למידת מכונה עמוקה מאומנים על שאיבת תכנים עצומים של מידע קיים – מיליוני טקסטים, תמונות ויצירות אמנות שנוצרו על ידי בני אדם.
המודלים למעשה "גונבים" ומנתחים את היצירות הללו באופן אוטומטי, כדי ללמוד איך לייצר תוצרים חדשים בעצמם.
לדוגמה, מודל של דפדפן Stable Diffusion מאומן על מיליוני תמונות ואיורים שנלקחו מהאינטרנט ללא רשות.
המודל לומד את הסגנונות והטכניקות מהתמונות הללו, ואז מסוגל ליצור תמונות חדשות בסגנון דומה.
אך מכיוון שהתוצר הסופי מבוסס על ניתוח של חומרי גלם מוגנים, עולה שאלה האם ניתן לתבוע עליו זכויות יוצרים.
כיום, הקונצנזוס המשפטי הוא שאין משמעות להעניק זכויות יוצרים על תוצר שנוצר באמצעות שימוש וניתוח של חומרים מוגנים.
ייתכן שבעתיד יהיה צורך בהתאמת החוקים והתקנות בתחום זכויות היוצרים כדי לתת מענה לאתגר זה.
עד אז, ככל הנראה תוצרים אלה יוותרו ללא הגנה משפטית ברורה של זכויות יוצרים.
