במאמר הקודם דיברנו על מהי לשון הרע, ומה הסעדים והחבויות המוטלות על המפרסם. כעת נדון בהגנות לפרסום לשון הרע. הגנות אלו משמשות נתבעים בתביעת לשון הרע, הן לצורך דחיית התביעה, והן לצורך הקטנת סכום הפיצוי.
פרסומים מותרים; הגנות והקלות
חוק איסור לשון הרע עלול להתנגש בחופש הביטוי או בזכות הציבור לדעת, ועל כן החוק מעגן בתוכו הקלות והגנות ומגדיר פרסומים מותרים (סעיף 13 לחוק), בעיקר כשמדובר בחסינות של חברי כנסת ושופטים, בביקורת של מבקר המדינה וכד'.
כמו כן, החוק מגדיר מספר נסיבות, אשר בהתקיימן תעמוד הגנה בבית המשפט, כמו פרסום דברי אמת אשר יש בהם עניין ציבורי (הגנת אמת הפרסום, סעיף 14 לחוק), או פרסומים שנעשו בתום לב (הגנת תום לב, סעיף 15 לחוק), כגון פרסום כאשר היחסים בין המפרסם לבין מושא הדברים חייבו אותו מוסרית וחברתית לפרסם את גילוי הדעת, הבעת דעה על התנהגות של איש ציבור אשר נתגלתה, פרסום בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, הבעת דעה על ממונה המפרסם, מכח דין או חוזה, לגבי התנהגותו ככזה ועוד.
כאשר בית המשפט מתחיל לדון בתביעת לשון הרע, הנתבע רשאי להעלות בכתב הגנתו טענות הגנה כגון: הפרסום נעשה בתום לב, והיווה "אמת דיברתי" או הייתה לו חובה חוזית או מוסרית לבצע את הפרסום (למשל הוא מבקר בעירייה ופרסם אי סדרים של עובד מסויים).
ראוי לזכור שנטל ההוכחה בהגנות מוטל לפתחו של הנתבע. עליו להוכיח את אמיתות הפרסום ואת חשיבותו לעניין הציבור, או כי פעל בתום לב לפי אחת מהנסיבות המוזכרות בסעיף 15 לחוק.
אם הוכיח כי פעל בתום לב, לפי אחת מ- 12 הנסיבות המוזכרות בסעיף 15, רשאי התובע להראות את קיומו של אחד משלושת הסעיפים הקטנים בסעיף 16(ב) לחוק המסייגים את ההגנות:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.
בסעיף 17 לחוק, שוללים מאמצעי התקשורת את האפשרות לטעון כי פעלו בתום לב, אם הנפגע פנה אליהם וביקש לפרסם תיקון או הכחשה מצדו, ואלה לא פרסמו את שדרש תוך זמן סביר, בהיקף ובמידת ההבלטה שבה פורסמה הכתבה הפוגענית. על התגובה הנגדית להיות נקייה מלשון הרע ומתוכן בלתי חוקי ובאורך סביר התואם לנסיבות.
האמור לעיל אינו מהווה חוות דעת משפטית.
בפסק דין: אמיר צולנג נ' גון בן ארי וידיעות אחרונות, משרדנו ייצג את התובע, והוכרע כי הכתב גון בן ארי וידיעות אחרונות פרסמו כתבה מכפישה במזיד נגד התובע. טענות ההגנה של הנתבעים: אמת דיברתי, תום לב וכדומה, נידחו, ונקבע שהפרסום נעשה בכוונה לפגוע.